ראיון עם הראל סטנטון

פגשתי את הראל סטנטון לראשונה בבית קפה בפרדס חנה. הראל הוא צלם ומרצה, ועוסק בשילוב שבין פוטותראפיה, צילום, ואימון. לאחרונה שמעתי על מעגל גברים שהוא מנחה ואז הסקרנות כבר הכריעה אותי - שש שנים לאחר הקמת "נשים מצלמות" נראה שהבשיל הזמן להימצא בדיאלוג עם גברים מצלמים.
אין ספק שלאחר מאות מפגשים עם נשים זו הייתה משימה מחוץ לאיזור הנוחות. אחרי הכל, כבר התרגלתי להיות מובנת בלי לדבר כמעט, שיש איזו חווית הזדהות כמעט מובנת מאליה... פתאום יושב מולי גבר עם מבט כחול וקצת ביישן ושואל אותי בתרעומת שקטה:

"למה אתן מדירות את הגברים מהשיח הפמיניסטי? אני פמיניסט, אני אבא לילדה, השוויון חשוב גם לי, ואם אתן לא כוללות אותנו בשיח, אז איך נוכל להרגיש את האחריות המשותפת שיש לנו?"

שאלה ממש ממש טובה!

אחרי שבלעתי את הרוק, נזכרתי שיש לי גם תשובה. למען האמת זה היה מונולוג חוצב להבות על על הצורך בשבט, על המתנה הזו שרק נשים יכולות לתת לנשים ושכמה בלאגן זה עושה כשאנחנו מעמיסות את הצורך הרגשי הזה על בן זוג. על מרחב מוגן שיש בו צורך מתוך ההסטוריה של מאבקי הכוחות והמתח שבין המינים, על האיכות היפיפייה שנקראת פגיעות שמקבלת לגיטימציה, על התחושה הכל כך עמוקה בנפש הנשית שהשפה של העולם היא לא השפה הפנימית שלי, ושבעצם כמעט ואין הד לפנימיות שלי בתוך שטף החיים ושחברת נשים נותנת לי את היכולת להבין את עצמי טוב יותר, להעיז לראות, ליצור, להיפתח, ועוד ועוד...

צילום: הראל סטנטון

צילום: הראל סטנטון

הראל הקשיב לי ארוכות ונראה שבשלב מסוים משהו השתנה. הוא התרכך, אני נרגעתי. הבנו דבר מה שכל כך חשוב לשנינו: שיש מקום לשני הדברים - גם לאוטונומיה נשית שחוקרת ולומדת את עצמה, וגם לדיאלוג. שתי התנועות האלה רצויות ומשלימות זו את זו.
יש בי חזון שמתבשל, לאפשר תחנות, זמנים מסוימים או פעילויות מסוימות שהם אנחנו פותחות את שערינו לגברים... אך עד אז, קבלו את הצעד הראשון של נשים מצלמות ליציאה מהבועה הנשית: ראיון עם הראל סטנטון!

שלום הראל :-) ספר לי קצת על הדרך הצילומית שעברת
רציתי להיות צלם מגיל מאוד צעיר. בגיל 12 דוד שלי הביא לי מצלמה מאמריקה וזה היה רגע מאוד מרגש. הפכתי לצלם של הכיתה ושל הצופים. בתיכון מאוד רציתי ללכת ללמוד צילום אבל ההורים שלי לא הסכימו ואמרו שמצילום אי אפשר להתפרנס. התשוקה להיות צלם ושאלת הפרנסה ליוותה אותי שנים - נקודת המפנה הראשונה הייתה כשביקרתי בתערוכה בארה"ב ובסופה פניתי אל הצלם ושאלתי אותו על נושא הפרנסה בצילום. הוא אמר לי "תראה, בסרט צילום יש 36 תמונות, שעולה 3$. לפתח אותו עולה 4$. אז ב-7$ ליום אתה יכול להיות מאושר 36 פעמים". 
 
נקודת המפנה השנייה הגיעה כשטיילתי בחו"ל בטיול הגדול שאחרי הצבא הייתי במנזר טיבי ופתאום היה לי ויז'ן (חיזיון) שבו שום דבר חומרי לא מעניין אותי - ראיתי את עצמי עירום לגמרי ורק המצלמה לגופי. אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. חזרתי לארץ ולמדתי שנה במדרשה לאומנות ציור צילום ופיסול. לאחר מכן ביה"ס נסגר והיה לי מזל גדול כי התקבלתי לעבוד בעיתון חדשות.
 
תמיד רציתי להיות צלם חברתי, ובעבודה בעיתון זה התגשם. אני לא אשכח את המשימה הראשונה שקיבלתי. זוג מראשל"צ שאימצו ילד ורשויות הרווחה האשימו אותם בזה שהם פגעו מינית בילד והם היו בכל הכותרות הענקיות בעיתונים. הוא היה באבו כביר והיא הייתה במעצר ואחרי ששחררו אותם ואמרו להם "סתם... טעינו...". זה היה המפגש הראשון שלי במשימת הצילום, לפגוש אותם, לראיין אותם אחרי שיצאו מהמעצר. לראות את האנשים השבורים האלה ולהביא את הקול שלהם.
 
לא פשוט.
רציתי להיות צלם עיתונות, לעשות שינוי חברתי. ולמרות המפגש עם תכנים קשים, זו הייתה תקופה נהדרת. עולם התקשורת היה קטן ומפרגן ואני הייתי צעיר הצלמים בארץ. בשלב מסוים במקביל הפסקתי לעבוד בחדשות והתחלתי לעבוד עם "מסע אחר" ובעצם עד היום אני עובד איתם.

צילום: הראל סטנטון

צילום: הראל סטנטון

אז למה בעצם בחרת להפסיק לעבוד כצלם חדשות?
באיזשהו שלב החיים שלי הלכו לאפיק רוחני, והבנתי שני דברים חשובים: האחד הוא שאני לא מוכן לצלם אנשים שלא רוצים שיצלמו אותם והשני שאני לא מוכן לחיות עם ביפר 24 שעות ביממה.
במקביל הייתה החלטה שלא אתפרנס מהצילום, מהדבר שאני אוהב. זו הייתה החלטה לא פשוטה, שבמשך 20 שנה ליוותה אותי אם זו החלטה נכונה או לא נכונה. היום כשאני רואה את זילות המקצוע אני יודע שזו הייתה החלטה נכונה עבורי.
נשארתי עם הצילום הגיאוגרפי, צילום אורבני, צילום טקסים, צילום שיש בו רגש. היום מעניין אותי לצלם תהליכים. לצלם בסדנאות של תהליכי התפתחות של אנשים ולקחת את המצלמה ככלי התפתחותי. למדתי פוטותראפיה והיום העיסוק שלי בשילוב האימון וצילום. אני נהנה להשתמש במצלמה ככלי להתבוננות.
 
האקט של ההתבוננות, מה יש בו באמת?
להיות צלם זו בעצם לא עשייה אלא הוויה, being. צלם כל הזמן מחפש, כל הזמן מתבונן. כשאני מביט בעולם אני כל הזמן מחבר קו, צורה, צבע, אור, זווית כל הזמן מחבר את החלקים לספר את הפריים. מבחינתי התבוננות זה איזשהו סטייט אוף מיינד - אני יכול לשבת בבית קפה ולהיות בשיח אתך ותוך כדי כך גם אתבונן על האינטראקציה שמתקיימת בשולחן לידנו. יש בי איזו שאלה, וההתבוננות היא לא רק דרך העין היא גם דרך הרצון הזה להבין.
 
אז זה לא רק צורני - זה לא רק לחבר קו, קומפוזיציה ואור. מה זה הרצון הזה להבין?
תוך כדי שיחה איתך אני מתחיל לקלוט שמה שראיתי עד עכשיו כמגבלה או חוסר יכולת לראות זה בעצם ראייה מזווית אחרת. זה כמו משהו עתיק בתוכי שדרכו אני רואה צורות או התנהגויות. אני חושב שזה הרבה שנים של אימון מודע ובלתי מודע לחפש את הזווית האחרת. לא מתוך להקשות אלא מתוך עניין מתוך חיפוש לא להביא את הברור. זו מבחינתי התבוננות.

צילום: הראל סטנטון

צילום: הראל סטנטון

באיזה אופן ההתבוננות יכולה לרפא? באיזה אופן היא מרפאת אותך?
אני חושב שבמצלמה יש שתי איכויות שהן לכאורה הפוכות. מצד אחד המצלמה יוצרת מחסום בינך לבין ההתרחשות. איזשהו וילון שכשאתה מאחוריו נורא קל לבוא ולצלם אבל אתה לא מתחבר למה שקורה. מצד שני המצלמה זה גם כלי שמחבר, כלי של תקשורת בין אנשים. זה לכאורה הפוך אבל תלוי איך משתמשים בה.
   
לדוגמא כשעבדתי עדיין בעיתונות, קיבלתי ביפר, התרסק מסוק, בבית קמה בתוך השדות. רצתי לשטח וצילמתי צילמתי צילמתי ואז פיתחנו בשחור לבן. רק כשיצאתי מחדר החושך חשכו עיניי. רק כשראיתי את התמונות מולי הבנתי מה ראיתי, והתחלתי להריח את הריח של הגופות השרופות. בזמן שצילמתי המצלמה חצצה ביני למה שקרה, ןברמה מסוימת אפילו הגנה עליי.

מצד שני היום אחת הסיבות שאני מצלם זה המקום שהמצלמה היא כלי המאפשר לי ליצור קשר אנושי. כשאני מצלם אנשים אני צריך לבקש את אישורם. אני צריך לגשת לאנשים שפעם לא הייתי מעז לגשת אליהם, לשבור את הקרח, לבקש מהם רשות ואז אני אזמין אותם לכוס קפה ויכול להיות שנמצא שפה משותפת. אז אני אלמד על העולם המלא שיש להם וזה בעצם העניין שלי. אם לא הייתי צלם לא הייתי זוכה לסיטואציה הזו. 

דבר נוסף הוא שיש לי כנראה הפרעות קשב וריכוז, לא הובחנתי אף פעם היום אני די מודע לזה ומצאתי שהמקום של הצילום זה מקום של פוקוס, שכל החושים מתחדדים לרגע של הקליק ואני זוכה לחוות רגעים נדירים של ריכוז והקשבה.
 

צילום: הראל סטנטון

צילום: הראל סטנטון

אתה מרגיש שהיום אתה יותר מתחבר דרך הצילום, ופחות מגן על עצמך מאחורי המצלמה? כלומר בקשב הזה בריכוז הזה בעדינות הזאת שאתה חייב להיות בה אתה מרגיש יותר מחובר?
היום אני בא ממקום הרבה יותר צנוע, היום אני בא ממקום הרבה יותר להיטמע בתוכו . לחוות יחד את התהליך, כשאתה בא מהעיתונות אתה בא מבחוץ הרבה פעמים בצורה בוטה פוגענית אפילו בנושא הצילום והסיטואציה. אבל אני אף פעם לא הייתי אגרסיבי, המניע העמוק שלי היה חברתי ולא כוחני.

איך אתה חווה מהצד את העשייה של נשים מצלמות?

כבר הרבה זמן אני שומע על הפעילות שלכן וזה מאוד מאוד משמח אותי. אני רואה בעצמי פמיניסט וכאב לילדה אני מרגיש שהעצמה נשית זה האינטרס שלי. זה כמובן העלה בי את השאלה למה זה צריך להיות בנפרד - התפישה שלי שאסור שהנושא של הנשים יישאר רק בידי נשים, אני חושב שזה חוטא למטרה, שבאים ועושים הרצאה שנוגע למעמד האישה וגברים לא שותפים ומקשיבים לה מדירים אותם מהדיון ואז הופך את זה לנושא של נשים.

אבל אני חושב שקיבלתי ממך את התשובה. הבנתי יותר לעומק וזה נתן לי עוד איזשהי רמה של כבוד לצורך הזה. דווקא ממך למדתי שזה בסדר שגם תהיה את ההפרדה ומרחב שהוא רק לנשים - זה נותן איכויות אחרות וזה לא במקום זה לא כנגד זו זכות שמאפשרת איכויות נוספות.  

השיחה שלנו הייתה מרתקת, שאני באתי ואמרתי שאני רוצה לתרום את חלקי ולעזור לנשים ולך נראה היה שזה משהו פטרוני שזה עוד יותר חידד לי כמה הנושא הזה רגיש.  

איך זה גורם לך להרגיש שמתייחסים אליך בחשד?
אחרי שאני נפגע מחוסר האמון ברמה האישית, אני מבין את העוצמה של הבעיה. הבנתי יש משהו מוטבע בזהות הנשית ובהתנהלות בין המינים. חוסר שיוויון זה לא רק בשכר זה משהו הרבה יותר מהותי במפגש או בחוסר מפגש בין נשים לגברים. אני מקווה שהשיח יהפוך להיות מ'בעיה של נשים' להבנה שזו בעיה חברתית ולדעתי רק משם יכולים לבוא השינוי והשיפור.ֿ

צילום: הראל סטנטון

צילום: הראל סטנטון

אני מאוד בקיאה באתגרים של נשים בחברה שלנו... תן לנו הצצה לאתגרים שגבר חווה בימינו.
לאחרונה התחלתי לעבוד עם מעגל גברים והתחלנו לקרוא הרבה חומרים בנושא. ראינו שלעומת הנשים שעברו מהלך שלם של מרד נגד המוסכמות וקבלת זכויות - גברים עוד לא עברו תהליך כזה. אם בשנות ה-60 נשים נלחמו על זכותם להיות חלק משוק העבודה, פמיניזם של גברים יהיה - מלחמה על זכותם להיות בבית ולקחת חלק שווה בגידול הילדים. היום זה דחף מאוד עמוק אבל המרד בקונזוס לא קרה בכלל ויש איזה אוטומט חברתי שאומר שגם אם נולד לי ילד, אין לי שום לגיטימציה לשבת בבית שנתיים. 

אתה מדבר על זה שגברים בעצם אנוסים להיות המפרנסים ואלה שהעול הכלכלי יושב על כתפיהם?
לצערנו, המצב החברתי הוא שנשים כיום מרוויחות פחות מגברים. חוסר השוויון משפיע גם על הגבר - נוצר מצב שאם המשפחה רוצה להמשיך להרוויח סכום סביר, הגבר יכול להיות סופר ליברלי, מוכן לוותר על סמלי אגו וסטטוס גבריים ואפילו רוצה מאוד רוצה להישאר בבית עם הילדים - אבל המצב הוא שהוא חייב להיות זה שעובד. זו מלכודת חברתית ושני הצדדים מפסידים במקום הזה.
זה אולי נשמע קיצוני, מעין "פמיניזם" של גברים. אבל ברמה מסוימת בגלל שלא קרה אצלנו תהליך של מרד במוסכמות, יש מקומות שבהם יש לנו פחות חופש בחירה מנשים. זה נכון שגברים מניעים את העולם, אבל הם לא גברים כמוני, שאכפת להם אם יש פינות החתלה בשירותי נשים בלבד או בשטח שגם אני יכול להכנס אליו עם הילד שלי.

לסיכום, ספר לי על משהו בחיים שלך שאתה גאה בו
ללא ספק - האבהות שלי. אני אבא מודע וזה הדבר שאני הכי גאה בו. אני רואה כמה האבהות שלי שונה מזו של אבי, וכמה אני לא פועל מדפוסים אוטומטים או מתוך הרגל וחשוב לי לבחון כל צעד בתפקיד שלי כמחנך, להיות נוכח וערני ולא להפסיק לשאול שאלות.

אני ואמא שלהם גידלנו אותם עם המון תשומת לב והשקענו המון אנרגיה בחינוך בייתי. אני רואה אותם כנשמות שבחרו בי להיות אבא שלהם במסע החיים הזה. וזו זכות. לכן אני מתייחס אליהם כאנשים, אנשים קטנים אבל אנשים. לא יהיה מצב שאדבר לידם באנגלית שהם לא יבינו. אני לא אגיד להם משפטים כמו "כשתגדלו תבינו" או "תעשו ככה כי אני אומר". הסמכות שלי נבנית מתוך ההקשבה והדיאלוג איתם.

 

קו אפור

הראל סטנטון

 
מתבונן על הסביבה, תהליכים ואנשים.
כלי המחקר שלי הוא המצלמה והתקשורת עם המצולמים והצלמים.
‎צלם אתנוגרפי המעביר תהליכים ארגוניים ואישיים בעזרת המצלמה וכלים מהאימון והפוטותרפיה.
 
אתר: www.harelstanton.com
פייסבוק: https://www.facebook.com/zoomin.LrwttHtmwnhHgdwlh

 

 

 

 

 

 

קו אפור