מהפעם הראשונה ששמעתי על אירוע ה BURNING MAN -בנוואדה התעוררה בי סקרנות גדולה ורציתי ליסוע ולחוות אותו בעצמי. יחד עם הסקרנות והרצון עלו גם פחדים גדולים… אני אוהבת מאוד הרפתקאות ויכולה להסחף – מה יכול לקרות לי שם, שאלתי את עצמי ונשארתי סקרנית וזהירה.
לשימחתי הגדולה החלה להתגבש בארץ בשנים האחרונות קהילת ברנרים שבזכות עבודה קשה, דבקות, נחישות ואהבה הביאו ליצירת BURNING MAN אזורי, הרי הוא המידברן הישראלי.
ההכנות לאירוע מתקיימות כל הזמן, אבל חצי שנה לפני הן נכנסות להילוך יותר גבוה מבחינה קהילתית, הילוך שהולך ומתגבר עד לאירוע עצמו שהתרחש השנה ב 20-24 למאי 2015. בכל אירוע ברנרי יש שני אלמנטים קבועים המתחדשים משנה לשנה, אחד הוא דמות האיש והשני הוא המקדש, את שניהם שורפים בסוף.
בעזרתה של חברה יקרה הכרתי את הקבוצה שלקחה על עצמה להוביל את בניית המקדש למידברן, איתמר, לילי ובנות זוגם מור ושקד. מהמפגש הראשון התעורר בי רצון עז להתקרב אליהם ולספוג מנוכחותם ומעשייה זו לתוך חיי, היה לי מזל גדול שכן יכולתי לפנות זמן ולהפוך לחלק משבט יפיפה זה שכלל כ – 70 איש שעבדו בשקיקה ובהתנדבות על מנת להגשים ולהביא את המקדש מהכח אל הפועל.
המקדש הוא עוגן בתוך הפלאיה מלאת ההזדמנויות וההרפתקאות. המקדש יפה ומלכותי מתוכנן לעמוד בנקודה הגבוהה ביותר ולהשקיף על העיר הזמנית. תפקידו של המקדש לקרוא למבקרים בו לנוח, להרגע, להתייחד, לבקש, להתפלל, לאהוב – בפשטות.
אל המידברן הגעתי אחרי חודשיים של התנדבות למען מטרה זו, שאהבתי. יצירת פאר אליה נרתמנו, להקים מקום בעל משמעות, המקדש של הפלאיה למשך האירוע שישרף לקראת סופו. בהעדר נוכחות כסף ואינטרסים העבודה קירבה אותנו והפכה את הקשיים לאתגר משותף בו ניכר שכולם מרגישים נח לתת ממה שיש להם ולהנות ממה שיש לאחרים להציע, נוצר עושר קהילתי ומי שהנהיגו את המסע היו תמיד מאירי פנים מלאי הכרת תודה ומכילים.
אני ילדה כזאת (כבר אישה) שאוהבת לצאת להרפתקאות ומסעות לא ידועים, לשנות צורה מידי פעם, לרקוד בלי להפסיק , להסחף… 'ברור שתעופי שם' אמרו לי חברים לקראת הנסיעה, ואני לא הייתי בטוחה , הייתי סקרנית וגם קצת מבולבלת… ( איך אורזים למסע שכזה? תחפושות, מתנות, הישרדות, אמנות, מה לשתות….?!) בסוף זרקתי את רוב הבגדים היותר משונים שלי לשני תיקים גדולים, כובעים שהכנתי במיוחד, ערכת לק ומניקור (התכוונתי להעניק מניקורים במתנה), אלכוהול ופירות יבשים ויצאתי לדרך !
שם במידברן הרגשתי מוזר, כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אפשרויות וחוויות ועם זאת נשארתי סגורה, לא השתחררתי בקלות, כששמעתי את עצמי מדברת כאילו לא שמעתי את עצמי וזה לא היה לי נעים. נסגרתי עוד יותר, לקח לי טיפה זמן למצוא את מקומי. נהנתי בעיקר משירות המחנה שלנו, שיטוטים מלאי סקרנות במגרש המשחקים הענק מלא יצירות מופלאות: הפלאיה, ריקודים בהמון מסיבות, וכמובן בישיבה שקטה במקדש TEMPLE ONE עם חברים קרובים ולבד.
12 מחזיקי לפידים פונים לפינות שסומנו מראש ומדליקים את המקדש מבפנים אל החוץ. אפילו הכבאי אמר 'הכי חשוב לי שישרף לכם יפה'. העצב שהיה בי יום קודם התחלף בעוצמתה של השריפה עצמה שהיתה חיזיון אמנות חי ומרהיב בפני עצמו. השרפה החלה לאט, האש אחזה בבסיסים שהצתנו וטיפסה עליו עד שנוצר מספיק חום, משב רוח שהגיע מהשמיים השחורים פיזר את האש והמקדש עלה בלהבות. צורתו הספיראלית הורגשה והודגשה בתוך תנועתה של האש והמבנה התכלה במלכותיות עדינות ויופי. צפינו בו בעיינים גדולות, סוקרות את ההדר המתכלה, ומודות בתוך הלב על כל מה שהמקדש עבורנו, ומה שהוא איפשר לנו.
החוויה ההגדולה שלי ממידברן 2015 היא ההשתתפות וההתנדבות ביצירה יוצאת דופן, במימדיה תחכומה, יופיה ופשטותה. בחיבור לאנשים שאני מבינה בלי לדבר יותר מידי, מהם אני יכולה ללמוד ולספוג לתוך מסע חיי, ומההוד וההדר השקטים שהמקדש הביא איתו לנוף שלנו.
כשחזרתי הביתה אף על פי שעל פניו לא צללתי במנהרות חשוכות ויצאתי במקומות חדשים של הקיום, הקירות בבית היו נראים לי חדשים, והיה לי נעים 🙂
—
תודה לצלמת Maria Naiman על התמונות הנפלאות. מוזמנות להיכנס לאתר הפליקר שלה ולשטוף את העיניים בעוד.
