מאת: ענבל ביקל
כמו כל הדברים הטובים (או לפחות הרבה מהם) גם פגישתי עם דליה קרתה במקרה. אני הייתי בתחילת השלב הרציני ברומן שלי עם המצלמה, מתנסה ומצלמת איפה שרק אפשר. הודו היא מקום נפלא בשביל זה. האנשים הם פתוחים ונינוחים שהמצלמה לא מפריעה להם או מהווה איום מבחינתם. נהפוך הוא, לפעמים היא אמצעי תקשורת ושעשוע.
באחד מהימים צילמתי משפחה ישראלית מקסימה. במקרה כשצילמתי את שתי הילדות 'נתפסה' בתמונה גם דליה, אותה לא הכרתי אז. כיומיים לאחר מכן נפגשנו במקרה בבית קפה ואמרתי לה שהיא השתלבה בתמונה יפה. התחלנו לדבר וסיפרתי לה שאני צלמת בהתהוות שמעוניינת לצלם כמה שיותר אנשים בכמה שיותר אירועים. היא אמרה שהיא חשבה לאחרונה שהייתה רוצה להצטלם. כיוון שכך, קבענו שנפגש ונתנסה יחד.
נפגשנו למחרת באותו בית קפה קטן ואינטימי והתחלנו לשחק עם המצלמה. כיוון שהכימיה בינינו הייתה טובה ונוצרה תחושה של אינטימיות וביטחון, דליה אמרה שהייתה רוצה להמשיך בעוד מפגש והפעם לראות את גופה ולהצטלם בעירום.
הפעם המפגש היה בחדרה של דליה תוך שהיא מאלתרת עם שלל בדים ויוצרת מרחב מרשים למדי. הצילומים החלו עם בדים העוטפים את גופה, אולם בהדרגה העמיקה תחושת הנינוחות והביטחון, וכך הבדים נשארו רק כתפאורה. לדליה אין גוף של דוגמנית, היא אפילו הייתה מה שנקרא קצת מלאה. לי הייתה דעה שלנשיות יש צורה מסוימת. שאישה בכדי שתהיה מושכת, סקסית ויפה היא צריכה להשתייך לקטגוריה מסוימת של משקל, גובה, עובי ופרופורציות גוף מסוימות. נו, אתם מבינים... כמה למדתי במפגש הזה. כמה רעיונות הזויים השתחררו לאוויר. כמה תודה על כך.
לצלם את דליה היתה חוויה מיוחדת מאוד. היא שפעה שמחה, בשלות, חיות, מיניות ונוחות עם עצמה. היא פשוט חגגה את עצמה. זה ניכר במהלך הצילום וזה ניכר היטב גם בתמונותיה. וכך, מבלי לנסות כלל היא לימדה אותי ענווה ועזרה לי לראות מעבר להתניות ולדימויים שהיו לי. היא עזרה לי להבין שהיופי, המיניות, העוצמה והנשיות אינן נחלתן של נשים בעלות מראה מסוים, אלא נחלתן של כל מי שמסכימות לחגוג את עצמן, שמוכנות לחלוק את השפע והיופי שבהן עם הסביבה.
הצילומים של דליה היוו עבורי את אחת מאבני הדרך בגילוי ובהתפתחות הפוטותרפיה בחיי. הפוטותרפיה ידועה בעיקר ככלי אשר מטפלים נעזרים בו בחדר הטיפולים עם מטופל שמביא תמונות אשר רלוונטיות לחייו או לנושא המרכזי עימו הוא מתמודד או כאשר המטופל מצלם בעצמו ומביא למפגש עם המטפל את עבודותיו ויחד בחדר הם מעבדים אותן. דרך נוספת להשתמש בפוטתרפיה הינה דרך בה המטופל מצולם על ידי צלם אשר מכוון לתהליך הרגשי אותו המצולם עומד לעבור. במקרה זה הצילום עצמו וההתבוננות המשותפת בתמונות תוך עיבוד הרגשות והתכנים שעולים הם התהליך התרפויטי. זו הדרך בה אני עובדת.
הפוטותרפיה מיועדת לכל מי שרוצה להכיר את עצמו טוב יותר, להשתחרר מדימויים מגבילים שיש לו על עצמו, לעשות שלום עם גופו, לחזק את הביטחון העצמי, להשתחרר מול מצלמה, לפרגן לעצמו ועוד. אני חושבת שכל אדם אשר מצטלם צילום אשר ממוקד בו עובר תהליך משמעותי עם עצמו, בין אם במודע יותר ובין אם פחות. בתהליך הפוטותרפיה יש כוונה, מודעות ותשומת לב אשר הופכות את הצילום לאמצעי בעל פוטנציאל משמעותי מאוד לתפיסה עצמית אחרת. בנוסף, התמונות המגוונות שמתקבלות מאפשרות לאדם לראות את רב המימדיות שבו, המורכבות והפשטות, המגבלות ולצידן היופי האישי הייחודי, האור שקורן מבפנים וניבט בחוץ.
כשאנו מתחילים לראות את עצמנו באור רחב, חופשי ונינוח יותר, באופן אוטומטי אנו מתחילים לראות גם את סביבתנו ככזו. וזה כבר כיף אמיתי !
על הכותבת - ענבל נירוונה ביקל: פוטותרפיסטית מקיימת מפגשים אישיים, זוגיים וקבוצתיים. בעבר עסקה בעבודה סוציאלית וכיום משלבת את גישתה וניסיונה עם אנשים בחוויית הצילום. היא גם בוגרת 'נשים מצלמות'. מידע נוסף על הפוטותרפיה, על עבודתה וצילומים ניתן למצוא באתר שלה.
קראו על העבודה התרפויטית שעשתה גילי אדלר עם ילדת פנימייה