מאת: חדוה שפרעם
גדלתי בבית דתי. עירום היה דבר שקרה מאחורי דלתות וחלונות מוגפים בקפידה, ללא מראות גוף בחדרי השירותים, כמו אדם המתלבש בתנאי קור קיצוני מיהרו הבגדים וכיסו את הגוף המתערטל ללא שהיות.
פעם נסענו לטיול לצפון, קבוצת הילדים.
זוכרת בריכה טבעית אפופת צמחיה, נשקפת כהה על מים צלולים. פשטתי בגדים, היינו רק אנחנו הבנות, צללתי אל הקרירות הזכה בגוף עירום. כשבצבץ ראשי מחדש מעל חלקת המים, ראיתי את הבנות מסתכלות בי, כאילו נשאתי את שם אלוקים לשווא.
ננזפתי. זוכרת אשמה, בושה על רגע גנוב של עונג, של חגיגה אסורה עם גופי,חטא, זוכרת את הבושה שלהן והפחד מהחופש שלקחתי לעצמי, עומדת שם על הבוץ החמים לצד הבריכה החלקה, ממהרת להיכנס בחזרה אל בגדי היבשים.
הבנות לא דברו איתי לזמן מה.
בבצלאל פגשתי את העירום מחדש. שנה ראשונה, אני עדיין שלושת רבעים דתייה (ורבע אחד כבר שולח כף רגל מגששת בזהירות אחר הדלת החוצה).
שיעור רישום מודל: בחורה, לא יפה במיוחד, פושטת את בגדיה לאיטה לפני כיתת טירונים, שעוצרת את נשימתה. אני מחסירה פעימה, מתחילה לגעת בקווי המתאר של הגוף העירום. בפיסת פחם מגרדת בבהלה את נייר העיתון הניצב על כן הציור מולי. מורה אדיש מסתכל מעבר לכתפינו מעיר הערות טכניות, מסובב עפרונות, עוצם עיין אחת ומודד מרחקים.
היופי של הגוף לאט שואב אותנו אל תוך הקסם, השתיקה מתעבה, אנו נלחמים בפרופורציות ובקווים המתעגלים. אחרי שעה הכול נראה טבעי כל כך. הבחורה מעשנת סיגריה בהפסקה, אוכלת סנדוויץ', אפילו לא טורחת להתלבש.
כך זה התחיל. במשך הזמן התחברנו היא הייתה המודלית הקבועה שלנו, אסתי.
היא אמרה לנו שעבורה זו לא רק עבודה, היא אוהבת להיות עירומה, אוהבת את המבט המאריך על גופה, מחפש את היופי, ההרמוניה. היא נהגה בהפסקות הקצרות לסקור את עבודותינו, להעיר הערות רגישות, חכמות. היא הייתה אומנית בעצמה, ההבעה שלה היתה גופה הנחשף, המעיז להיות רפוי, הופך למעין פסל של השראה עבור אומנות ואומנים.
למדתי להתבונן בקווי המתאר שגוף יוצר בתנועותיו, בכובד של שריר כשהמשקל מונח עליו, במותן המתעקלת אל אגן נשי מתרחב. כמה יופי ואצילות יש בגוף הזה. עבדנו עם מודלים גברים ונחשפתי ליופיו של הגוף הגברי, כשהוא נטול פחד.
בשלב מסוים כבר היה ברור שעל מנת לפרוץ את גבולות הפחד של עצמי, אצטרך להתנסות בכך בעצמי. התחלתי לעבוד כמודלית לקבוצת ערב, שרשמה בנחלאות. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה, את החשיפה המוחלטת, חוסר החציצה בין עורי לבין אויר הערב הירושלמי הקריר ואת המבטים הבוחנים אותי. עבדתי במשך שנה בירושלים ואחר כך, כשנסעתי לטייל בעולם התפרנסתי כמודלית עירום באירלנד, אוסטרליה, לונדון וטוקיו. אותו "אני" שחוויתי עד כה כמחשבה בראשי וללא קשר לגוף הפך אחד איתו. גופי העירום הפך להיות ביתי.
אהבתי להיחשף כך, מרגישה שהאינטימיות עם עצמי מתאפשרת תודות למרחב הפלאי שהעירום יצר. המגע עם האינטימיות הזו פרם לאיטו את הפחדים והבושה שניטעו בי דרך חינוך שמרני.
עבורי היום, כצלמת, לצלם עירום זו תמיד אקסטאזה, התרגשות, מגע עם יופי בראשיתי הנשקף מהגוף האנושי, נועזות, חדות, עוצמה,חיבור וריפוי עמוק.
אני כבר יודעת שהדבר ממנו פחדו חברותיי היה הפראות והחושניות החבויים בעירום. יש הבטחה בגוף הזה שלנו, מעין סוד הטמון בו שיכול לספר לנו על איכויות שהחברה המערבית החילונית והדתית כאחד ניסו להסתיר מאתנו. הממסד באשר הוא מעדיף את האזרח כנוע למערכות היררכיות, מאולף, דוגל באמיתות מתות, מוסריות, תבניתיות- כך הרבה קל יותר להשיג משלמי מיסים כנועים וחיילים למלחמה הבאה.
באופן היסטורי היו תרבויות רבות נחושות לכסות את חלקי הגוף של נשים על מנת למנוע מכוחות פראיים אלו לחלחל אל תוך החיים עצמם ולצור "כאוס".
אני רואה בעירום הזדמנות לפגוש את עצמנו מחדש ממקום אחר, אמיץ,חשוף, חסר פחד, שובר ומאתגר את האינטימיות שלנו עם עצמנו ועם החיים בכלל.
הנשים במרוקו בכלל לא אוהבות להצטלם. בטח שלא בעירום...