מאמרים

כבר ביום הראשון היישר משדה התעופה עצרנו בשוק הפרחים האגדי של צ'אנאי. מוקפות בריחות העזים של פרחי היסמין, הוורד והלוטוסים המרהיבים. 
צוללות אל הריחות המופלאים וצבעי עלי הכותרת שזעקו בצהוב, אדום וורוד. ואנחנו מצלמות וצובטות את עצמנו, על מנת להיות בטוחות שזה אמיתי.
כך זה התחיל. כמו שהודו יודעת. בבת אחת מבלי להתחשב ביכולת ההכלה שלנו גודשת את כול החושים.

אני מרפה. מניחה למצלמה, ונשכבת על החול, שמה לב שאני עדיין חושבת על הפעולה הזו של צילום, שאני מתאמצת מידי. החול ממש קורא לי לבוא אליו, אז אני מניחה את הראש ונחה. עוצמת את עיניי, מפנה את כל תשומת לבי לתחושות עצמן – חמימות נעימה מתפשטת בגופי, צלילים נעימים מרגיעים כל תא בהוותי, לאט לאט, המחשבות מפנות את מקומן לחוויה אחרת...

המצלמה יוצרת מעין הגנה ומעניקה תחושת ביטחון. אני אוהב להתבונן ולפעמים אני שוכח את עצמי ומוצא שאני לוטש עיניים בלי בושה. כאשר אני מחזיק מצלמה כבר אינני סתם אחד שעומד ובוהה. אני עובד. ממש כמו האנשים שאותם אני מצלם. ומה מתרחש במפגש עם העצמי המצולם? מפגש זה עם העצמי המצולם מעניק לאדם חוויה דומה לזו שוויניקוט תיאר בשלבי ההתפתחות המוקדמים של התינוק: האם מביטה בתינוק שבזרועותיה, והתינוק מביט בפני האם ומוצא את עצמו בתוכם......

 אני משוטטת חסרת מטרה לכאורה, נותנת למראות למגנט את תשומת ליבי: לצורות, לחפצים, למרקמים ולצבעים. כולם מושכים אותי אליהם. ההתבוננות העקבית, המשתהה, הופכת לניסיון להבין את התרבות בה אני חיה ואת התפישות המנהלות אותה מתחת לפני השטח....

בעצם... אפשר להגיד ש... הברק הוא הפלאש של אלוהים. ואנחנו רק צריכות להיות מסונכרנות איתו. יש לנו הזכות להתארח בסטודיו של האמן הגדול מכולם, ובאמת, יש בצילום ברקים חוויה עמוקה של התמזגות והתפעמות מהכוחות המיסטיים של הטבע והבריאה.

יצאנו אל המסע. לאחר ימים אחדים הגענו לכפר הזוי התלוי בין שמים וארץ, כולו בנוי מבוץ מעוטר במגדלים מבוצרים הנראים כלקוחים מסיפורי אלף לילה ולילה. שם, הילדים דווקא שמחו להצטלם. הילדות כבר הגניבו מבט אל הצד... אך הנשים, אבוי! הנשים לדאבוני סרבו לחלוטין. יפות כל כך בבגדיהן הצבעוניים, נושאות מטען על גבן הכפוף... צעירות, זקנות, ילדות, נערות... לא רוצות!

אהובה משתחררת, אני משחררת והאינטימיות מבצבצת. הבאתי איתי פנס. רציתי לצלם את אהובה מול המראה. פתאום אני קולטת את אהובה שקועה בעצמה, עומדת מול המראה, מסתכלת לעצמה בעיניים עמוק עמוק. מדי פעם עושה פרצופים. לעצמה. עם עצמה.
קליק... היא ממשיכה עם הפרצופים. ואני ממשיכה לצלם. היא נראית לי כל כך חשופה, כל כך אמיתית וכל כך אמיצה. מתי פעם אחרונה אני הסתכלתי לעצמי ככה בעיניים?

המצלמה מהווה כלי מאד חשוב בתוכנית הזו. היא מביאה את המציאות בצורה עדינה ומשכנעת. וגם אם יש קושי, יש תיעוד של המציאות. היא מבטאת את מה שכל אחת חושבת ומרגישה. כמו שאומרים, תמונה אחת שווה אלף מילים. בהתחלה למשל, היו דוחפים אותי לצלם דברים קשים שקשורים לדת שלי. אבל אני אוהבת לצלם טבע, מרחבים. בדרך זו, אני מצליחה לבטא את אנהאר הרכה ולא רק את זו האסרטיבית. המצלמה עזרה לי לבטא חלקים פנימיים שלי שבד...

על השולחן הונחו אלבומי תמונות ישנים וקופסאות נעליים גדושות תצלומים של בני משפחה שמשכו את המבקרים למסע בזמן... כך גיליתי למשל שלסבא יהושע הייתה אחות יפיפייה שנספתה בשואה ואף לא ידעתי על קיומה. פתאום כשהתבוננתי בפניה העדינות, שעגמומיות רכה נחה על עורן החלק הכהה, (כאילו כבר ידעה בעיני נפשה הפנימיות על האסון המתרגש לבוא) ראיתי להרף עיין את פניה של רחלי בתי ניבטות אלי.

הצילומים החלו עם בדים העוטפים את גופה, אולם בהדרגה העמיקה תחושת הנינוחות והביטחון, וכך הבדים נשארו רק כתפאורה. לדליה אין גוף של דוגמנית, היא אפילו הייתה מה שנקרא קצת מלאה. לי הייתה דעה שאישה בכדי שתהיה מושכת, סקסית ויפה היא צריכה להשתייך לקטגוריה מסוימת של משקל, גובה, עובי ופרופורציות גוף מסוימות. נו, אתם מבינים... כמה למדתי במפגש הזה. כמה רעיונות הזויים השתחררו לאוויר...

זה לא פשוט לצלם אישה הרה ולעמוד בסטנדרטים של צילום ושל האסתטיקה שאליה אנחנו חשופות ביומיום. אנו מופגזות בצילומים מרוטשים של גיבורות תקשורת ודוגמניות שאפילו הן, יפות כל כך, לא דומות במציאות לדגם המתוח, המהוקצע, החלק משיער ומכתמי עור, מצלקות ונמשים שמציגים לנו יצרני הפוטושופ. אז איך לצלם אישה שהבטן שלה עגולה וגדולה לבנה ובוהקת לרוב משאר הגוף אשר מייצרת הפרשי צמצמים בתאורה...?

אחרי שנתיים וחצי של הנקה הציצי שלי הדרדר לשפל המדרגה. שתי שקיות שוקו ריקות ופטמה אחת שיוצאת החוצה, חזרתי לנקודת ההתחלה. הפעם ההחלטה לעשות ניתוח באה ממקום אחר, בלי ייסורי הנפש הנוראיים, פשוט חשבתי שאני ארגיש יותר טוב אם הם יהיו מלאים והלכתי על זה.
אבל אז משהו השתבש, יומיים אחרי הניתוח...

רבים מתלמידיו לא הבינו את העומק אליו כיוון. ווייט לא רצה ללמד אותם לצלם אלא יחד איתם לחקור את הווייתם וזהותם כבני אדם. הטכניקות בהם השתמש כללו תנועה, מדיטציה, התבוננות וזחילה בטבע. תנאי הקבלה לסדנאותיו של ווייט היו קריאה של מספר ספרים העוסקים בזן ורוחניות ושליחה של תאריך הלידה כדי שווייט יוכל לבדוק את המפה האסטרולוגית של המתעניין על מנת לוודא שהמועמד מתאים לתוכנית הלימודים...

יש משהו מופתי ואלמותי בבחירה של הנשים האלה לגעת בחומרי חייהן דרך המצלמה ולהשמיע קול אחד, רגיש, פגיע, שמוכן לגעת ולהינגע, שמוכן ליצור. כשאני מביטה על הפנים של הנשים הללו, הן נותנות לי כוח ומחזקות את ידיי במסע חיי שלי - כאדם, כאישה וכצלמת. אני רואה בהן יופי שנקנה בזכות ולא בחסד, אני רואה בהן את האומץ לגעת באור עוד ועוד, עד שהוא בוקע מבפנים...

רייס כתב על ילדים העובדים שתים עשרה או שלוש עשרה שעות ביום, תמורת 30 סנט בלבד. קוראיו לא האמינו לו, הם חשבו שהוא מגזים. על מנת להוכיח את טיעוניו לקח רייס מצלמה והחל לתעד את שראה. בתצלומיו תיעד רייס את המרתפים הטחובים בהם הצטופפו משפחות שלמות בתנאים של לכלוך ורעב. רייס לא ניסה לעשות אומנות, הוא רצה להגיע דרך התצלומים אל הקהל הרחב...

אם עייפה ונואשת לכדה את תשומת ליבי והתקרבתי אליה, כאילו מגנט משך אותי לכיוונה. איני זוכרת אם הסברתי מי אני, מה תפקידי ומדוע אני נושאת מצלמה, אך זכור לי בבירור שהיא לא שאלה אף שאלה. צילמתי פעם אחת ואחריה עוד חמישה צילומים מאותה זווית, בכל פעם התקרבתי אליה מעט יותר. לא שאלתי אותה לשמה או על ההיסטוריה האישית שלה, אך היא ספרה לי שהיא בת 32...

ואז, הארה. מצאתי את עצמי בתוך זרם התנועה הבלתי פוסק והמקבל לחיקו כל אחד, בכל מצב ובאהבה. שאר הנהגים מסביב פשוט חייכו אלי ושמחו שנכנסתי אתם לריקוד. אף אחד לא התעצבן, לא צרח עלי, לא עשה את התנועה הזאת ביד שמשמעותה 'ת'חפפי'. בוודאי שהיו צפירות, אך זה כלל לא היה קשור אלי. הצפירה (זמבורה), תפקידה להזהיר, לבשר שאתה עובר וזאת גם פוליסת הביטוח שלך למקרה ודרסת מישהו.

זוכרת בריכה טבעית אפופת צמחיה, נשקפת כהה על מים צלולים. פשטתי בגדים, היינו רק אנחנו הבנות, צללתי אל הקרירות הזכה בגוף עירום. כשבצבץ ראשי מחדש מעל חלקת המים, ראיתי את הבנות מסתכלות בי, כאילו נשאתי את שם אלוקים לשווא....

הייתכן שאותה אחדות הקיימת בבסיס כל הדברים היא שהפכה דווקא עבורה לסיוט?
נדמה לי, שככול שגבולותיה היטשטשו וההזדהות שלה עם מושאי הצילום שלה גברה, כך קרב אליה אובדן העצמיות שלה. ובדיוק בגלל זה תצלומיה קיבלו עוצמה גדולה יותר. המצוקה, הסבל, המוזרות שאותם צילמה חלחלו לתוכה והיוו מעין פורטרט עצמי שלה.

בת' עדיין מביטה בי, ואני בה. המרחב שנפתח ביננו מושלם בהדדיות שלו - אין צייד וניצוד, אין חודר ונחדר - יש חברות, יש הוקרת תודה ואט אט עוטף אותנו רגש התפעמות. פתאום הדממה בינינו מטביעה את היער והוא נעלם. אחר כך השיחים שמאחוריה נמסים ואחר כך הפנים כולן. נשארות רק עיניים, והניצוץ שבתוכן, וגלים גועשים של מסע חיים הניבט דרכן, ונהרות של יופי שמאיימים לסדוק את ליבי ולנפצו לרסיסים...

מה נחשב צילום אמיץ בעיני? אמיץ לא על מנת לכבוש לעצמי שם ותהילה בעולם, על חשבון אנשים אחרים, אלא אמיץ שיש בו אחריות כלפי עצמי, כלפי האחר. משם אני חוזר לצילום, ליצירה, למרחב האדם, מלא אהבה, ובמפגש שלי היום עם אנשים אני מביא גל אנרגיה שאנשים חשים בו ומתמסרים אליו באמת ובפשוט. אותו אמון והתמסרות שאני מקבל מאנשים מאפשר לי להמשיך את התנועה שלי בפשטות ובתמימות.....

 למחרת בצהריים כבר היינו ישובים בסמטאות הצרות של העיירה לה, בחלק המוסלמי הנשפך אל הרחוב הראשי, ואורבים לעוברים ושבים, תחת אור אלכסוני מעושן. עשן מדורה מילא את הסדק הצר בין הבתים, קווי אור נשפכו על הפנים, ואנו עמדנו שם מקליקים למוות, אחוזי אקסטזה. עדשותינו הבלתי נלאות צדו פנים נבוכות, אישה המסתירה את שפתיה, גבר מסמיק, שתי ילדות עטויות בדים צבעוניים...

 בקיץ האחרון נסעתי לטייל בארה"ב, ועשיתי מעשה נועז של כפירה בחוקים הבלתי כתובים של עולם הצילום. כצלמת מקצועית, המצלמה שיש ברשותי היא אחת הטובות ביותר בשוק (5D mark II), אבל המצלמה היחידה שעלתה איתי למטוס היא מצלמת כיס קטנה ופשוטה שרכשתי ב-950 ש"ח בחנות הצילום החביבה עלי. (מיותר לציין שצוות החנות הביע תמיהה וזעזוע כשסיפרתי להם שאני קונה אותה עבור עצמי...)