מאת: חדוה שפרעם
(יומן מסע של צלמת מתוסכלת.)
אישה על גג ביתה בהרי האטלס. תצלום ממרחק בטוח
לנסוע למרוקו היה במשך שנים חלומי הרטוב; הרי האטלס הנישאים שפסגותיהם נוצצות משלגים צחורים, כפרי הבוץ התלויים מעל נאות מדבר מוריקות - נפשי יצאה אל כל מראות הפלא האלה.
כשהתקשרה אלי טל בשן חברתי לשאול אותי אם אני מצטרפת לטרק אל רכס הטובקאל שבהרי האטלס, עניתי "כן" עוד לפני שבררתי את הפרטים הנחוצים, לפני שהבנתי מאיפה יבוא הכסף לטיול. יש הזדמנויות בחיים שפשוט לא אומרים להן "לא" וידעתי שזו אחת מהן. כך מצאנו את עצמנו, דני בן זוגי, אני ועוד שנים עשר חברים טיילים, בתחילת ספטמבר, נוחתים בצהרי היום במרקש.
מבחינה ויזואלית מרוקו הינה הארץ המובטחת - מרהיבה ויוצאת דופן הן בנופי הטבע שלה והן בנופיה האנושיים הצבעונים והמרתקים. בנסיעה הקצרה משדה התעופה אל העיר העתיקה כבר נעתקה נשימתי. הרחובות היו נקיים באופן מפתיע, קירות הבוץ הנישאים של החומות המקיפות את העיר האדימו באור היוקד. חסרת סבלנות הנחתי את התיק במלון ורצתי אל הסמטאות הגדושות.
המלון שלנו גבל באזור שהיה פעם הרובע היהודי (המליח). נבלעתי אל תוך הסמטאות הצרות, רודפת אחר רוכלים רעשניים, נשים עטויות בדים וילדים צחקנים. קנקני נחושת בערו באש קרני השמש, תפוזים ומיני פירות נערמו על דוכנים מצועצעים, תמרות עשן עלו ממנגלים ואור השקיעה הלוהב צבע את השמיים. אנשים בגלימות מפוספסות או כחולות הציעו לי לשתות, לאכול, לעשן חשיש או לצלמם תמורת תשלום. מסוחררת מהמראות והריחות הסתחררנו אני ומצלמתי, מתחילות לרקוד את הריקוד האהוב, להתבונן, להיספג במראות ולצלם.
לצערי הופתעתי לגלות שבניגוד להודו, נפאל, מצרים, וארצות אירופה השונות, התגובה של המצטלמים היתה שלילית ולפעמים אף אלימה! גברים רצו כסף, נשים פשוט סרבו לבקשתי בעלבון ובכעס וילדים ננזפו והוסתרו על ידי אימותיהם. מבוכה הציפה אותי - הייתכן כי מצאתי את הגיהינום המושלם לצלמים? היופי עוצר נשימה, והאוכלוסייה מסרבת להיחשף לעדשה. שלחתי מבט מתוסכל אל חפידה, המדריכה היפיפייה והמפולפלת שלנו, והיא הרגיעה אותי באומרה: "אל תדאגי בהרים זה יהיה אחרת".
בלית ברירה צילמתי בעיקר את הרחובות הזהובים והסמטאות ונמנעתי מלצלם את האנשים מקרוב, ובעיקר חיכיתי להגיע כבר לכפרים ההרריים, מקום משכנם של העם הברברי המפורסם.
ילדה וסבתה בביתן בכפר, הילדה רצתה להצטלם וגררה את הסבתא הסרבנית
יצאנו אל המסע המתעקל לאימליל, אותה עיירה יפיפייה השוכנת בלב האטלס ההררי. לאחר ימים אחדים של הליכה מאומצת הגענו לכפר הזוי התלוי בין שמים וארץ, כולו בנוי מבוץ מעוטר במגדלים מבוצרים הנראים כלקוחים מסיפורי אלף לילה ולילה. שם, הילדים דווקא שמחו להצטלם. הילדות כבר הגניבו מבט אל הצד על מנת לראות שהן לבד מול המצלמה לפני שהסכימו... אך הנשים, אבוי! הנשים לדאבוני סרבו לחלוטין. יפות כל כך בבגדיהן הצבעוניים, נושאות מטען על גבן הכפוף... צעירות, זקנות, ילדות, נערות... לא רוצות!
נייטמאס בחצר ביתה הזמני בהרים. בהתחלה סירבה להצטלם
באחד מהימים עצרנו ללון בבית אחת המשפחות בלב הכפר העתיק. הכפר ממוקם בצומת נחלים זורמים, מוקף שדות. ראינו את הנשים עובדות בכל מלאכה: קוצרות, מעשבות, סוחבות, עודרות ואת הגברים היושבים לרוב מתבטלים בבתי הקפה או סתם בצד הרחוב מפטפטים ומעשנים.
חלק מהצוות המקומי שליווה אותנו במסע היו מספר בחורים צעירים. עצרנו לפני קבוצת ילדים ושיחה ערה התגלגלה בין הבחורים לבין הילדים. מסתבר שאחד הילדים הציע לחוסיין מהצוות שלנו להעביר מסר לאחותו, נערה יפה שראינו קודם מעשבת בשדה לצד הדרך. "בחור המדבר עם נערה שאינה אחותו, מקבל קנס של 250 דירם, אותם הוא צריך לשלם למוכתאר הכפר", הסבירה לנו חפידה.
שמנו לב שבבתים שהתארחנו לא ראינו נשים. הן הסתתרו מאחורי קיטון מעשן בו הכינו את האוכל עבור בני משפחתן ובו טיפלו בילדים ובתינוקות. באותו לילה, בזכות חפידה, הוזמנו להצצה אל מעבר לדלת העץ הכבדה שהפרידה בין הנשים לבינינו. זו היתה זכות מיוחדת להיכנס אל חדרי הבית הפנימיים, לשבת אתן לשוחח, לשאול וללמוד על אורח חייהן. כך קרה שנשארתי עם הנשים לבד. הוצאתי באיטיות את המצלמה, בודקת ומרחרחת את השטח - וראו זה פלא - לתדהמתי הן נענו למצלמה בשמחה! הן אף רצו להסתכל במסך המצלמה והתגלגלו מצחוק למראה פניהן הניבטות. במשך הימים שחלפו נתקלתי במקרים רבים של נשים שלא רצו להצטלם בנוכחות קרובים (בעיקר גברים), אך כשאיש מבני משפחתן לא נכח הפכו לפתע לדוגמניות להוטות.
בקיטון האחורי. חפידה המדריכה מאכילה את התינוק ליד הסבים והאם
לאט לאט התחלתי להבין שלא מדובר בנשים החוששות לראות את עצמן בעין העדשה, אלא בנשים החיות בתרבות שונה באופן דרמאטי מהתרבות עליה רובנו גדלנו. זוהי תרבות בה האישה אינה מראה את עצמה או את פניה, היא אינה משוחחת סתם עם זרים ואינה חושפת את סודותיה. הסירובים שקיבלתי נבעו מהתחושה שההסכמה להצטלם מעידה על חוסר צניעות.
לנו, נשים מערביות חילוניות, קשה לחוש את האיכות המסוימת הזו שנקראת "צניעות". היא כמעט ואינה קיימת בתוך המרחב התרבותי בו אנו חיות. מבלי לסתור את הגבולות האישיים לכול אחת מאיתנו, הסתרת הגוף הנשי שלנו קשורה פעמים רבות לבושה וחוסר בטחון, ולאו דווקא לצניעות. אך אני, שגדלתי בבית דתי דווקא יכולתי להיזכר בדרישה הדתית חברתית המחייבת את האישה להיות צנועה וגם נזכרתי בתחושת הכיווץ שהיא גרמה לי.
באופן מוזר אחרי שהבנתי את עומק סיבתן של נשות מרוקו המתחבאות מפניי, הרפיתי אפילו מהרצון לצלם אותן. בדרך כלל במפגש עם נשים חיכיתי לראות לאן יתגלגלו הדברים, האם תתפתח אינטימיות שתאפשר זאת.
רק לפעמים לפעמים לא התאפקתי, לא הצלחתי להתגבר וגנבתי. יסלח לי אלוהיי הצלמים, אם יש כזה.
נשים מצלמות יוצאות למסע צילום בדרום הודו ב-24 בינואר 2012 ויימשך 15 יום. ההנחיה תהיה שיתוף פעולה בין חדוה שפרעם ומדריכת הטיולים נגה לוזיה. לפרטים נוספים לחצי כאן